דניאל הוא חבר שלי מהצבא. שנינו היינו
במפקדת גדוד תותחנים, כבר שכחתי איזה... אוּף הסניליות.
אני הייתי קשר בנגמ"ש רפואה והוא היה אפסנאי. לקראת סוף
השרות שלו הוצע לו לעבור לשרות קבע, הוא התלבט, התלבט,
כמעט הסכים, ובסוף החליט להשתחרר. כמו כל ישראלי טוב הלך
ללמוד מחשבים, אבל גם פיזיקה. ראה כי טוב, המשיך לתואר שני
במכון ויצמן, המשיך לדוקטורט, ואחר כך גם עשה פוסט-דוק
בברקלי ועבר לכימיה. עכשיו הוא מרצה בכיר במכון לכימיה
באוניברסיטה העברית,
מקים מעבדה חדשה. והוא צעיר ממני
בשנתיים!!!
אף פעם לא הצלחתי להבין מה הוא עושה.
פעם, מזמן, הוא הסביר לי שהוא מזיז פוטונים בתוך בלון הליום. אה,
אני יודע מה זה בלון הליום. בדיוק הצעתי נישואים לאשתי עם
טבעת קשורה לקצה של חוט שמחובר לבלון הליום... אבל התברר
לי לחרדתי
שהבלון הוא מנירוסטה וההליום הוא נוזלי...
באחד מטיולי העבודה שלי לסן-פרנסיסקו
דניאל לקח אותי לסטינסון
ביץ', חוף ים מקסים שליקטתי ממנו כמה אבנים, ולמחרת הלכנו
ל"הייקינג" בפארק
טילדן. הלכנו שעות שעות שעות עד שהגענו לנקודת תצפית
יפה, לאחר ביקור ב"חורשת זוכי פרס נובל לשלום" של רוטרי.
חבל רק שבגלל השעה, ובתוספת האובך הראות לא היתה הכי טובה.
אבל צילמתי בכל זאת.
לסיום, השיר הבא מוקדש למי שיכל היה
להיות היום נגד מוערך ומסולסל שפם בפנסיה מוקדמת, אך במקום
זאת החליט להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית ;-)
|
